ביקורת: הוכחה, מחזה מרשים שגרף את  פרסי הטוני והפוליצר, בבכורה בתיאטרון הספרייה

מאת חיים נוי

הוכחה מאת המחזאי האמריקני דיויד אוברן היא הצגה מרשימה ונוקבת, שגרפה את פרסי הטוני והפוליצר והגיעה השבוע בבכורה ישראלית לתיאטרון הספרייה ברמת גן.

אוברן, בן 40, המתגורר בניו יורק כתב את מחזהו הוכחה בשנת 2000 וזהו מחזהו הידוע ביותר. המחזה זכה בשנת 2001 בפרסי הטוני והפוליצר היוקרתיים. ההצגה הועלתה לראשונה ב-23 במאי 2000 במנהטן תיאטר קלאב ועברה אחר כך לתיאטרון וולטר קר בברודווי. השחקנית מרי לואיז פרקר זכתה אף היא בפרס טוני על משחקה. אוברן עבד את המחזה לסרט שהופק ב-2005 עם גווינת פאלטרו ואנטוני הופקינס.

המחזה עוסק בקתרין, בתו המוכשרת והדיכאונית וייתכן שאף לוקה בהפרעה נפשית, המטפלת באביה, מתמטיקאי דגול שלקה במחלת נפש. המחזה נפתח כשאנו צופים ברוברט, גאון המתמטיקה , החוגג יום הולדת לבתו, הסועדת אותו מזה חמש שנים, בביתו, בשיקאגו, לאחר שחלה. בהמשך מתברר, כי התמונה היא הזויה וכי האב מת עוד בלילה הקודם. אחותה קלייר מגיעה להלוויה ממקום מגוריה בניו יורק ומנסה לשכנעה לשוב עימה ולזכות בטיפול מתאים. במקביל אנו מתוודעים להאל, מתמטיקאי מתלמידיו של רוברט שמצד אחד חומד את קתרין אך גם את עבודותיו של מורהו. קתרין מוסרת לידיו מחברת של אביה ושם הוא מגלה שלכאורה פיצח הפרופסור סוגיה מתמטית עתיקת יומין שעשויה לחולל סערה בשטח המתמטיקה. בהמשך טוענת קתרין, כי אביה כלל לא היה מסוגל כבר לעסוק במחקר וכי את פתרון התעלומה המתמטית כתבה היא עצמה. אחותה והאל אינם מאמינים לה וסבורים כי אכן זהו כתב ידו של האב ולא פרי מחקרה של הבת, האמורה לסבול מבעיות נפשיות.

המחזה עוסק, בין היתר, בשפיטה על ידי החברה שאינה מקבלת הישגים של מי שאינו נחזה לאדם שפוי ומצד שני מתייגת כבלתי אמין, מי שאינו עומד בכללים החברתיים. ההוכחה אינה רק ההוכחה המתמטית, אלא גם ניסיונה של קתרין להתמודד עם הדעות הקדומות של החברה מבלי יכולת לעמוד נגדן ולהתמודד על חובת ההוכחה לגבי בריאותה הנפשית.

יגאל זקס ביים בטוב טעם הצגה קטנה, מרגשת ונפלאה.

ליז רביאן כקתרין היא שחקנית מקצועית, מצוינת ונהדרת. היא מגישה משחק מושלם, אנו מזדהים עם כל מהלכיה והזיותיה, שיגיונותיה והשכל הישר שלה. עיקר היכולת שלה היא בשמירה על נימת דיבור רצופה וכלילת השלמות, מבלי לסטות לטונים גבוהים שלא לצורך ומשחקה מאופק, מדוד ומרגש.

קרן סולקין-אדלר כקלייר מדגימה אחות דעתנית, החלטית ונציגת השפיות. קרן מגישה משחק ראוי ומשובח. היא מסוגלת להפגין נמהרות והחלטיות וגם רגשות וצורך לשלוט. אין ספק שקרן הצליחה לעצב דמות מוצלחת ואמינה. משחקה קולח ומעולה.

עמי ויינברג כמדען שלקה בנפשו, מצליח להציג את דמות גאון המתמטיקה בהצלחה כבירה. משחקו הוא מצוין וניכר כי זהו שחקן מקצועי, רב הבעות ובעל יכולת מקצועית נפלאה.

גיל וייס כהאל משחק טוב מאוד. הוא מרשים, מעורר אמפטיה וגם יודע כיצד להלך בין הטיפות של בחור משולהב מבחורות וממוזיקה וגם כמדען היודע לקלוט חשיבותם של דברים. דמותו מגולמת בצורה ברורה ומושלמת.

יש לציין לשבח את התרגום המוצלח של שמוליק לוי ואת התאורה המשובחת של יעקב סליב, היודע לבזוק אורות וצללים מתאימים, המוסיפים לעלילה.

התפאורה של זאב לוי היא מינימאלית ומתרחשת בחצר הבית, אך מעוצבת בצורה מושלמת ומאובזרת כראוי.

התלבושות של ברק חודריאן הן מונוטוניות מצד אחד אך מצד שני – אלה הם הבגדים שגיבורי העלילה לובשים. בגדיה של קלייר הם מעוצבים ויפים וגם כמה מהשמלות של קתרין ובגדיו של האל. רוברט לבוש רע ואולי הדבר דווקא מבליט את המקום שבו הוא שקוע. המוזיקה של אסף אבירם היא קודרת ואפלולית, מבליחה פה ושם לשיפור רגעי המתח.

למרות שקתרין מנבלת את פיה ועוסקת בשיגור בני שיחה לפעילות מינית בלשון הרחוב, די צורם לשמוע שיבושי לשון שאין מקומם בשפה העברית. כך למשל אין אומרים "רביעי לספטמבר" (גיל) או "רביעי בספטמבר" , (עמי) - רק ארבעה בספטמבר.

הוכחה היא הצגה משובחת, בנויה כהלכה , מעוררת מחשבה ובהחלט מהנה. המשחק המעולה של השחקנים תורם לתחושה זו.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.