למדו לדון לכף זכות
האם הצדק עם הנהג או עם הנוסע?
מומלץ בשולחן השבת, לדבר עם הילדים על לימוד זכות.
ההרגל לדון לכף זכות - הרגל יקר ערך הוא, להסתכל על הזולת בעין אחרת, וכבר נצטווינו על כך:
"בצדק תשפוט עמיתך".
אך לדון לכף זכות זו משימה לא קלה, הדורשת השקעה והתמדה עקבית.
בסגולתם של סיפורים ודוגמאות של לימוד זכות לגרום לשינוי בתפיסת החשיבה ושינוי בדפוסי
ההתנהגות בהתאם.
אנשים רבים לכודים בעיסוק במחשבה שלילית על הזולת. יש והמחשבות הללו מחריפות ומגיעות
עד כדי עוינות. הם משוכנעים בוודאות וללא ספק כי "רוצים להרע לי, להציק לי, לרדוף אותי
ולגרום לי עוול", בה בשעה שהדבר אינו נכון כלל, תלוש לחלוטין מן המציאות והוא רק פרי דמיון
פרוע, משולל רסן ושליטה.
אדם הבא בסיג ושיח בין הבריות יוכל להבחין ללא ספק בשני סוגים טיפוסיים של יצורי אנוש. מחד
גיסא יימצאו אלו החושדים בכל אחד, עוינים, סגורים, מאוימים ואינם פתוחים בנקל ליצירת
תקשורת, ובדרך זו הם גם משקיפים על העולם ועל כל אשר בו כעוין וכמאיים. כל אירוע בחיים
נתפס בעיניהם כבעייתי וכבד מנשוא.
"החיים קשים", יאמרו הללו. לעיתים, באותו אופן, פשה תפשה אצלם הגישה הזו גם לנושא קיום
המצוות, לימוד התורה ועבודת ה'. "קשה להיות יהודי", נאנחים הם לא אחת.
"זה לעומת זה עשה הא-לקים" - מנגד בוודאי תבחינו באנשים הרואים את העולם ואת מגוון
הבריות המצויות בו בהסתכלות חיובית. הללו פתוחים יותר ומתמודדים ביתר קלות עם הקשיים
הנערמים בדרכם. מתבוננים הם על מהלך חייהם האישי ועל עולמו של הקב"ה בעין טובה,
מוצאים ומלקטים את חסדיו של הקב"ה בכל פינה ואת הטוב שבכל אדם. "אוהב את המקום אוהב
את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות" (אבות ו').
כמה נכון להרגיל את הילדים מקטנותם למבט חיובי על הבריות ולהסתכלות שיש בה משום "כף
זכות" במבט שכל מעשי הבורא לטובה הם - "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".
זו השקעה נבונה בהרגל שילווה אותם כל ימי חייהם.
נוכל לנווט אותם לכיוון זה על ידי סיפור מעשיות שיש בהן דוגמא ללימוד זכות, וכן לתאר בפניהם
כיצד אירועים שבתחילה סבורים היינו שאינם טובים, "א-לקים חשבה לטובה", ולבסוף נתגלה
שדווקא על ידם נתגלגל ובא הטוב; ומן המפורש נלמד על הסתום גם בדברים אחרים שהטוב
הצפון בהם נסתר מעינינו, ו"דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא
ללמד על הכלל כולו יצא".
"מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" - מדי עסקינו בפרשת "בצדק תשפוט עמיתך", נזכר אני בסיפור
המבהיר את הצורך לדון לכף זכות, שארע במשפחתנו לפני מספר שנים, ומבקש אני עתה לגוללו
בפניכם.
במחוזנו קיים שירות להסעת נוסעים בקו ירושלים-בית שמש, המכונה בשם "מוניות העיר".
הנסיעה בה עסוקים אנו נכונה הייתה לצאת לדרכה מירושלים ליעדה בית שמש. עשרת הנוסעים
נתיישבו איש איש במקום אותו איווה למושב לו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, והמונית הפליגה
לדרכה.
מחיר הנסיעה באותה עת עמד על עשרה שקלים לנוסע. הנוסעים החלו להעביר את התשלום אל
הנהג.
"זה בשביל אחד", "כאן פעמיים. אם אפשר לקבל עודף, בבקשה", "כאן עודף, בבקשה" ...
משתם ונשלם לו טקס התשלום, הפטיר הנהג בשקט: "חסרים עשרה שקלים".
ההערה נתקבלה בשקט וללא תגובה. הנהג חזר ושנה "חסרים עשרה שקלים. מישהו עדיין לא
שילם...!" ושוב שקט, ואז לפתע העיר אחד הנוסעים:
-"רבותי לנסוע מבלי לשלם, זה גזל!".
-שקט.
-"רבותי, 'גזל'. וכי בשביל עשרה שקלים, כדאי לקבל את תואר הכבוד 'גזלן'?!".
- שקט.
כאן פקעה סבלנותו של אחד הנוסעים:
-"אדוני, כולנו יודעים שיש לשלם וכולנו יודעים שגזל עוון חמור הוא 'סאה מלאה עוונות אין מקטרג
בכולן אלא גזל' ו'דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל'. אך כאן, כפי הנראה, ישנה בעיה
קטנה של טעות. 'טעות לעולם חוזר', הנהג טעה בספירה ואך נדמה לו כי אחד לא שילם עדיין".
-"גזל", נהם הראשון.
-"טעות בספירה", כך השני.
הנהג כבר מזה זמן רב יושב עטוף בשתיקה, מרוכז בדרך אשר לפניו ואינו שותף לוויכוח הער
ולחילופי הדברים הנערכים ברכב, משל הדיון אינו נוגע אליו. לבסוף נקעה נפשו של אחד הנוסעים
והוא הכריז בקול:
"די, מספיק כבר! אולי אפשר מעט שקט!".
שני המתווכחים נדמו, המונית המשיכה בדרכה בדומיה.
כאשר הגיעה המונית לבית שמש, החל הנהג ב"פיזור", הורדת הנוסעים בתחנות, לאורך מסלול
קבוע.
לבסוף, כאשר כמעט כולם כבר ירדו מהרכב ונשארו אך שני נוסעים, למעט הנהג, קרבה המונית
אל אחת מתחנותיה האחרונות. אדם שניצב בתחנה נופף בידו וסימן לנהג לעצור. הנהג עצר.
המנופף קרב אל המונית, פתח את דלתה, סימן בידו לנוסע שישב בפנים לרדת, תוך שהוא פונה
אל הנהג ואומר "אדם זה אורחי הוא, אני ממתין לו, הוא איננו מבין עברית, אני משלם עבורו...".
תוך כדי דיבור שלף את ארנקו ושילם לנהג את עשרת השקלים.
מכיוון שהנוסע האחרון שנותר במונית אחריו - "ויוותר יעקב לבדו" - היה אחד מילדי שיחיו, והוא
ראה במו עיניו את סופה של התעלומה ואת פתרונה, מסיבה זו נתגלגל ובא לאוזני סיפור "אמיתם
של דברים" מכלי ראשון.
אך מלבד שלושתם: הנהג, הנוסע הזר וילדי, מסתובבים להם בעולם עד עצם היום הזה שמונה
אנשים הסמוכים ובטוחים שאחת מן השתיים היא האפשרות הנכונה: אפשרות מספר אחת היא
שמסתובב לו חופשי בעולמנו גזלן מתועב, חצוף וחסר לב, המוכן לאבד עולמו בעד נזיד עדשים
של עשרה שקלים. האפשרות החילופית היא שמצויים בינינו נהגים בורים, שחסכי האינטליגנציה
שלהם חריפים ועמוקים. עליהם לחזור אל גן הילדים לריענון לימוד הספירה מאחת ועד עשר.
אך האפשרות הנוספת, האמיתית, מי ישורנה?!
הערה חשובה: ישנם החושבים כי פירוש המושג "לדון לכף זכות" הוא לגלות, לחתור ולהמציא
המצאות שינמקו ויסבירו את התנהגותו השלילית של אדם זה, כיצד באמת עשה משהו טוב, ולא -
כפי שרק נדמה לעינינו - משהו שלילי. ולעיתים קשה מאד הדבר, עד בלתי אפשרי.
"והוי דן את כל האדם לכף זכות" - יש לדעת שלדון את האדם לכף זכות, פירושו שיש לדון את
האדם ולא את המעשה. המעשה, יתכן אמנם כי שלילי הוא, אך במבט מקיף על האדם כמכלול, יש
לדונו לכף זכות. זאת משום שהוא בוודאי עושה מעשים טובים רבים, ונידון אחר רובו; ואף על
מעשה שלילי זה, ודאי נקפו ליבו וודאי ניחם עליו, וכדרך שאמרו חז"ל "אם ראית ת"ח שעבר עבירה
בלילה, אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה?! אלא ודאי עשה תשובה!
הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים
המאמר פורסם בחסות כתיבת ספר תורה