העידן שבו האמת מתה סופית

בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב, היוותה את אבן הפינה לתקופה שבה גוברת והולכת הנטייה להתייחס להרגשה יותר מאשר לעובדות. הבחירות עצמן הקרינו אמת מזויפת. טראמפ הקרין את הדמות של "אבא חזק בא הביתה ויעשה סדר".. הילארי לעומתו הקרינה עייפות, תשישות וחוסר מסוגלות. כלפי חוץ אנשים תמכו במדיניות ליברלית, בהילארי,  אך בתוכם הם העדיפו לסלק את העובדים הזרים ולהפסיק לסבסד עצלנים. במשאלי דעת קהל וסקרים אנשים יביעו את העמדה החברתית המצופה, אך כאשר הם באמת צריכים להחליט על גורל ארצם וחייהם, הם מצביעים על פי מה שהם חושבים באמת. האמת המזויפת נאמרה לסוקרי הקלפיות הדמה. לא נעים לתמוך בטראמפ הבוטה.

כאשר הגיע הרגע לבחור, אנשים בחרו על פי ההרגשה האישית והעובדות אינן משנות.

הפיקוח החברתי גדול היום משהיה אי פעם על כל אדם ואדם ובעיקר על מובילי דעה. שיחות פרטיות לא קיימות, הכול מתויג, מוקלט, מוסרט ורץ מול אינסוף הידיעות בפידים. הכפייה החברתית לדבר באופן מסוים, לגנות מי שחושב אחרת כבר גבתה את מחיריה באנגליה ובארה"ב . צרפת וגרמניה ניצלו..

באופן מעשי זה קיים מזמן בכל תחומי החיים והתקשורת הפוסט – מודרנית. אישה יכולה להתלונן על אלימות מילולית של בעלה , כי "ככה היא חווה" אותו. וזה מספיק. ילד יכול להתלונן על התעללות הורית, כי ככה זה מרגיש לו וזו אמת קבילה אצל שומעיו.

בעבר כאשר זוג היה מתלונן על בעיות זוגיות בחדר הטיפולים, ואי הסכמה על העובדות הייתה ברורה, מצבם היה נתפס כפתולוגיה של הקשר, פסיכוזה זוגית. כעת, זה לגיטימי לומר ככה אני הרגשתי את זה. הצד השני – כועס ומאמין שהאמת תצא לאור, אבל העובדות לא מעניינות איש.

אנחנו קוראים לזה ערכים מזויפים. כלפי חוץ אנחנו חייבים לתמוך במועמד המציג נתונים ועובדות אמתיים, אך בגלל הפיקוח החברתי החזק והשיח הציבורי המבוקר, לא פעם מושתקת האמת בנושאים כאובים ולכן גם נשקר לעורכי הסקרים, אבל בתוכנו ברגע האמת, אנחנו נותנים מקום לחוויה יותר מאשר לעובדות. והאמת.. היא בכיינות.

נתניהו עובד על אותו קו- לא משנה מה עשיתי, לא מתייחס עובדתית לשום נושא אלא באופן כללי, משנן מנטרה,  כי המנטרה הקצרה נקלטת: "לא היה כלום ולא יהיה כלום".

רבים מסכימים שמעשיו נוראיים והם במדגמים יצביעו בעד מועמדים ליברליים יותר, אבל בלב קשה לסמוך על הרצוג, פרץ או על לבני וברגע האמת יצביעו תחושתית . נתניהו הוא "אבא", המועמדים האחרים נראים רפים וקטנים. ולכן האמת לא חשובה אני "מר ביטחון" למרות ששום תחזית אפוקליפטית שלו לא התממשה.

להצפת המידע יש תרומה נכבדת לעניין הערכים המזויפים. אנשים מזמן לא קוראים מאמרים, "חפירה" זה מאמר עם יותר מ 300 מילים. ולכן האווירה שכתבה יוצרת בעיקר כתבות סנסציוניות, מסר חוזר, בולטות, מנטרה, חיזוק אפקט ההילה, חשובים יותר הם מצטלמים טוב יותר.

מלכים מאז ומעולם התנהגו כך. המציאו עלילות בדיוניות, שפטו והרגו את כל מי שהתנגד להם. האמת לא עניינה איש, אלא רצון השליט. לפחות שם ידעו שנעשו משפטים כרצון השליט. התקווה הייתה במודרנה- שאנשים יתנקו מהבערות ולא יהרגו מלכה כי היא נאשמה בכשפים וכי דין אחר למלך דויד ודין אחר לפשוט עם. התקווה הייתה, המודרנה. היא הכזיבה.  הכזיבה כי במקומה עלה שלטונה ועריצותה של הפוליטקלי קורט. עידן מכבסת המילים, שזו בעצם מציאות של שקרים ללא סוף . עידן הפוסט אמת הוא שיאו של התהליך.

גם עיתונאים נופלים ברשת הזו. ישנן מעט מאוד כתבות תחקיר רציניות והרבה כתבות של אווירה עם כותרות סנסציוניות שהן עושות את העבודה.  למשל: התלהמות על רשות עירונית מסוימת בנושא סדרי חניה, בעיתון ארצי, כאשר המידע מצוטט בלי בושה ממקומון מקומי. אין תחקיר וגם לא צריך. אנשים מחפשים אווירה , חיזוק להרגשה שלהם; כן הרשות מושחתת, העובדות, מיותרות.  הכתבות נשארות לעד במרחב הווירטואלי והופכות לאמת.

כתבת אחרת כדי להימנע מהצורך בתחקיר כותבת בלוג אישי  מנאץ ופופוליסטי על אנשי מחקר ומדע, אך על פלטפורמה של עיתון "הארץ". בבלוג כביכול מותר לכתוב הכול. תחקיר?! בשביל מה? את מי זה מעניין? הכותרת ועוד שלוש שורות זו האמת.

הפרדוקס הוא שדווקא עידן הפוליטקלי קורקט שהביא שיח מזוייף, חלול, לא אמיתי , מכובס, יצר זעם עצום אצל כל אחד ואחד מאיתנו. החל מהרמה האישית שבה אסור לומר שרע לי או קשה לי, אלא המצב מאתגר אותי ועד לרמה הלאומית, אסור לומר שהמצב רע, אלא להפעיל חשיבה חיובית ודיבור חיובי, מלוקק ומזוייף על תופעות חברתיות קשות. זעם רב מצטבר מתחת לפני השטח הן בשיח הפרטי, המשפחתי, הארגוני והציבורי.

לכן כאשר מישהו חובט בזולת, נוהג באלימות, מכה מילולית טייקון נופל או איש ציבור שסרח, אנשים שמחים לאיד ופורקים חלק מהתסכול המתמשך של עידן סוף האמת.